התלמיד נכנס לכיתה באיחור, המורה כועסת עליו ב"ידיעה" ששוב ייתן תירוץ "לא מתקבל על הדעת"!
הוא מתיישב ברעש גדול וזורק את התיק.
היא צועקת עליו.
הוא מתנצל.
היא מסתובבת אל הלוח וכותבת חומר לימודי.
הוא מוציא מצית ושורף קצה של הדף.
היא מסתובבת וצועקת: "מה קרה לך?? השתגעת?? צא מייד החוצה! אני לא רוצה לראות אותך יותר, עוף מכאן!".
הוא מאיים עליה שהוא לא יחזור לשיעורים שלה כי היא עסוקה רק בעצמה.
היא ממשיכה לצעוק - "אני באמת לא חושבת שיש לך לאן לחזור!"
רוצה לשמוע על קורס לבית ספרך?
השתלמות לגמול לצוות?
לימודי תעודה לתכנית בסמינר הקיבוצים?
עכשיו תריצו אחורה ותראו מה קרה לתלמיד ערב לפני בבית (סצנה מתוך סרט שיצרו תלמידי "תקשורת מקדמת"):
"*מהו ילד נורמלי? האם הוא רק אוכל, גדל ומחייך במתיקות?
לא, לא כזה הוא הילד הנורמלי!
ילד נורמלי, אם הוא בוטח באימו ובאביו, משחרר את כל המעצורים. עם הזמן הוא מנסה את כוחו בלשבש, להרוס, להפחיד, להתיש ולתחבל תחבולות...
אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, יתיישב זה ויתחיל לשחק."
ומה קורה כאשר ההורים אינם עומדים במבחן?
"הילד שביתו נכשל יחפש את ארבעת הקירות מחוץ לביתו... הוא רק מרחיק מעט יותר בשדה החיפוש, ובמקום אל משפחתו פונה אל החברה או אל בית הספר לקבלת היציבות הדרושה לו". (*ד.ויניקוט, "עצמי אמיתי עצמי כוזב")
בהתנהגות ה"אנטי-חברתית" מזהה ויניקוט זעקה לא-מודעת לתיקון ולפיצוי. זוהי קריאה להתחלה חדשה, וטמונות בה תקווה וכמיהה לשחזור של העבר לצורך תיקונו. לכן, אם אנו המורים נבין זאת כהזדמנות נדירה, נחווה בעצמנו מעבר מן היאוש לתקווה.
כאשר אנו נכנסים לכיתה "ללמד", חשוב שנזכור - כל מפגש של תלמיד (ושל כולנו בעצם) עם אדם סמכותי פותח עולם מלא ונסתר השייך לעבר או להווה שלו. הקול שלנו, האינטונציה, הריח, שפת הגוף, הצעקה - יכולים להציף משהו מעולמו הפרטי. לכן, לפני התגובה שלנו - חשוב לשהות ולזכור את חלקנו המשמעותי במפגש.
היא נובחת / גיורא פישר
הִיא לֹא מְדַבֶּרֶת
הִיא נוֹבַחַת.
נֶגֶד מִי מְאַמֶּנֶת הַנַּעֲרָה הַזּוֹ
אֶת כַּלְבֵי הַשְּׁמִירָה
עִם הַשִּׁנַּיִם הַחַדּוֹת
שֶׁלֹּא מַפְסִיקוֹת לִנְקֹשׁ?
מַה גִּדֵּל וְטִפַּח
אֶת גּוּרֵי פְּחָדֶיהָ
הַמְאַיְּמִים לִטְרֹף אֶת
מִי שֶׁמִּתְקָרֵב,
מִי הִזְהִיר אוֹתָהּ מִלִּטּוּף
כְּמוֹ מִבָּשָׂר מֻרְעָל
וְלִמֵּד שֶׁאֶפְשָׁר לָנוּחַ
רַק כְּשֶׁהַכְּלָבִים עֵרִים.
וּכְשֶׁהִיא צוֹעֶקֶת עָלַי:
אַתָּה סְתָם מוֹרֶה
לֹא אַבָּא שֶׁלִּי וְלֹא תַּגִּיד לִי
מַה לַּעֲשׂוֹת,
אֵיךְ אוּכַל לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ
לְבַקֵּשׁ שֶׁתָּבִין שֶׁאֲנִי
לֹא אַבָּא שֶׁלָּהּ
אז איך עושים את זה??
בתכנית 'תקשורת מקדמת', המשתתפים מפיקים "סיפורי וידיאו" עכשוויים מתוך חייהם, במטרה להתבונן בעצמם, בבחירות ובמציאות שלהם. בעקבות הסצנות שהם מייצרים, מקיימים דיאלוג עם המנחה המיומן וחושבים על אלטרנטיבות נוספות להתמודדות ולצלמן. ההתנסות בצילום החלופות והדיון עליהן, מאפשרים לגלות את יכולות הבחירה וההזדמנויות להתפתחות.
למשל - מה היית עושה אחרת במקום להתפרץ על התלמיד?
עכשיו תריצו שוב אחורה ותראו את האלטרנטיבה שבחרו התלמידים
(סצנה מתוך סרט שיצרו תלמידי "תקשורת מקדמת"):
התכנית עם תיקוף אקדמי בלעדי!
לחצו כאן לקרוא מאמר אקדמי על 'תקשורת מקדמת'
מתוך כתב העת השפיט "מניתוק לשילוב", האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך
התכנית "תקשורת מקדמת" מותאמת ופועלת עם מגוון אוכלוסיות – נוער בסיכון, תלמידי חינוך מיוחד, "נורמטיביים", צוותי חינוך ועוד. מאז שנת 2000 הבוגרים המנחים עוסקים ב"תקשורת מקדמת" עם אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים, במסגרות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי ובמסגרות פרטיות.
